מוזג התה
הבוקר הוא לא התעורר לקול הצלצול המוכר של פעמון המקדש הסמוך לחלון חדרו הדחוס.
זה היה הסימן הקבוע שלהם.
מה קרה?
המולת הבוקר שהסתננה מעבר לקיר הדק המפריד בינו לבין הרחוב הקפיצה אותו ממיטתו.
הוא מאחר.
בשעה הזו היא כבר הייתה מגיעה לקחת את מגש התה.
בשעה הזו הוא כבר היה מסיים לברך אותה בברכת בוקר טובה, ומלטף בעיניו את פניה היפות, המעוטרות בנקודת העין השלישית.
לעיתים היה מרשה לעצמו מבט נוסף, חטוף, אל הדרך שבה הסארי עוטף את גופה, מתפתל סביבו כנהר צבעוני, נאסף ומתרכך בתנועתה.
אז היה מתעורר מיד אל עצמו, נוזף במחשבותיו ומפנה את מבטו.
בשעה הזו ידיה, המעוטרות בדגמי חינה מורכבים, כבר היו חובקות את המגש, מסדרות את הכוסות השחורות זו לצד זו בדיוק מושלם.
האם הייתה חשה במבטו העוקב אחר אצבעותיה?
האם גם היא הרגישה את ההתרגשות הקטנה שהופיעה בכל פעם שידיהם כמעט נפגשו מעל אדי הצ'אי הריחני?
בשעה הזו כבר הייתה בעיצומו של הסיבוב הקבוע שלה.
מחייכת לעוברים ושבים.
משוחחת עם הסוחרים.
ומפנה לקוחות אל דוכן התה שלו.
איפה היא?
ודאי גם הלקוחות הקבועים, שכבר התרגלו לביקור הבוקר שלה, מתחילים לתהות על האיחור.
תוך רגע היה מוכן.
כמעט יצא החוצה בלי התרבוש שעל ראשו.
אולי היא כבר בדוכן?
המחשבה האיצה את צעדיו.
רגליו מיהרו, כמעט רצו, ברחובותיה המתפתלים של קטמנדו.
רעשי הבוקר והשוק המתעורר מתוך שמיכת הערפל המוכרת לא חדרו כלל לתודעתו.
ראשו היה מוצף.
הדאגה והתקווה נאבקו זו בזו, מהירות כמו פעימות לבו.
כשהגיע אל דוכן התה נעצר.
הדלת הייתה פתוחה מעט.
ליבו התכווץ בציפייה.
לא.
זו לא הייתה היא.
זו הייתה אמו.
שוב הוצף ליבו.
היא תחבה לידיו מגש עמוס בכוסות צ'אי ריחני, כזה שרק היא ידעה להכין.
שנים ניסה ללמוד את סוד טעמו ולא הצליח.
בעיניה העייפות ובברכיה הכואבות, הייתה קמה לפני כולם, מרתיחה, מתבלת, מערבבת ומוזגת.
"לך," אמרה.
"תחפש אותה."
ואז הוסיפה בשקט:
"רק שלא נדבקה במחלה הארורה."
הוא החוויר.
דקירת פחד חדה פילחה את בטנו.
היא יודעת?
איך היא יודעת?
ומה זה אומר?
מי עוד שם לב?
הוא עמד קפוא.
חסר אונים.
אמו הושיטה לו מסכה.
"תמהר," לחשה.
ואז הוסיפה:
"תיזהר."
ראשו סער במחשבות, אך רגליו סירבו לזוז.
הפחד היה כבד מן הגוף.
אמו הביטה בו בעיניים טובות.
היא סובבה אותו בעדינות אל הדלת החורקת והובילה אותו החוצה.
ואז אמרה:
"ותזכור, בני
הכוס האדומה היא בשבילה."