גשם כחול
בוקר, מרוקו, התחיל לרדת גשם דק. העולם עוד נושם באיטיות של שעת זריחה. יצאתי אל סמטאותיה המפותלות של שיפשאואן, העיר הכחולה, זו שההליכה בתוכה דומה לשחייה במעמקי ים שליו.
הקירות הרטובים החזירו אלי את אורם הכחלחל כמנגינהעתיקה, והזמן התפרש סביבי בקצב אחר: תנועות איטיות, צעד אחר צעד, נשימה מלאה רוגע.
הגשם צבע את האבנים בגוון כהה ומבריק, וכאילו בתיאום מוסכם צצו מטריות צבעוניות בסמטאות, כמו פרחים הנובטים מתוך שמיים דולפים.ואז, מתוך השקט הזה, ראיתי אותה.
אישה עטופה שכמייה חומה-ורודה, אוחזת מטריה ורודה מעוטרת בדוגמאות עדינות, יורדת אט-אט במדרגות האבן. בידה שקית לחם שהוציאה זה עתה מהמאפייה שמאחורי הפינה. הריח, זה הריח שאי אפשר לטעות בו התערבב בריח הרחוב שלאחר הגשם: לחם מבית טאבון, עשן קל, ואוויר רטוב שמלטף את הפנים.
הסמטה היתה ריקה, ורק עקביה הקטנים נקשו על האבן הלחה. נדמה היה שהעיר כולה קשובה לה: לצעדים שלה, לשקט שלה, למטריה שלה הפורחת בצבע יחיד בתוך ים כחול אינסופי.
וכך, בין הקירות הצבועים והטיפות הנוטפות, הרגע הקטן הזה הפך לסיפור. סיפור על עיר שבה הזמן נמס, על ריח לחם שמחמם בוקר גשום, ועל אישה אחת שחולה עולם של כחול עם מטרייה ורודה שמספרת שירה משלה.
לי נשאר רק לתעד את הרגע.