מאחורי העדשה · 2024-09-07
הוואנה קובה— דיאלוג ללא מילים
אותו קיר בהוואנה
כחול מתקלף, פס אריחים כהה בתחתית,
חלון מסורג.
שכבות של לכלוך, זמן ועייפות מהחיים
מול הקיר, הצבוע כים שמתייבש,
עומד אדם אחד.
החיים חרצו בו קמטים של מאבק.
באותו בוקר יצא מהבית עם דלי ביד.
לאן הלך? מאיפה בא? לא שאלתי.
הרמתי את המצלמה.
ברגע הזה הוא עלה על במה.
לא התבקש. לא הוזמן
פשוט הבין את החוקים.
דיאלוג ללא מילים.
ריקוד בין עדשה לגוף שלמד לשרוד.
הוא מדגמן את עצמו לתוך הפריים,
כמעט נבלע ברקע שהוא חי בו.
כל עוד הוא יושב,
הגוף שלא לא מפריע לזרימה של הרחוב.
העוברים ושבים חולפים לידו
כפי שחולפים
לייד אשפה, קיר סדוק, או שלולית.
אבל, כשהפוקוס ננעל עליו,
וכשזרקור המצלמה מעניק לו נוכחות,
הוא קם.
משנה תנוחה.
נעמד, נצמד לקיר
פורס ידיים, מתהפך.
והרחוב מגיב.
לא בגלל יופי.
לא בגלל מיומנות
ללא מילים.