תלויה על חבל דק
בין חבלי כביסה מתנופפים לבין חבלי גורל שנשרפים באש, החיים ממשיכים להתייבש בשמש, בעוד המוות מתפזר באפר ובמים.
הבדים הצבעוניים נפרשים על חבלים שחורים המתוחים בין קירות מתקלפים. רוח קלה מניעה אותם, כמו נשימה מתמשכת של עיר שנעה בין צחוק ובכי.
ומתחתם — שגרת היום של שוק המזכרות.
ילדים מתרוצצים יחפים, כפות רגליהם מאובקות, צחוקם צלול וחופשי.
נשים כורעות לצד הנהר, משפשפות בדים במים הקרים. ידיהן מיומנות בתנועות שחוזרות על עצמן, דור אחר דור.
די בצעד אחד נוסף קדימה כדי לשנות את המרחב.
הריח מתחלף.
ריח עשן כבד של עץ בוער.
ריח גוף שמוסר את עצמו לאש.
מדרגות האבן של נהר הבגדמאטי מובילות אל מקום שבו החיים והמוות מתמזגים זה בזה: טקסי השריפה בפאשופטינאת.
כאן הגוף הופך לאפר, והנשמה — על פי האמונה — משתחררת ממעגל הלידה והמוות, נמסה בזרם ומתמזגת עם הנצח.
הצחוק מתפוגג, ובמקומו נשמעים קולות של פרידה, תפילה ובכי חרישי.
המזכרות מתחלפות בשרשראות חלוקי נחל ופרחי צ'אנדאן כתומים.
צעדי האנשים נעשים איטיים ומדודים, כאילו הזמן עצמו מכבד את ההליכה אל המסע האחרון.
במקדש פאשופטינאת שבקטמנדו, על גדות נהר הבגדמאטי — נהר הנחשב למקבילו הקדוש של הגנגס בהודו — מתרחש מדי יום המפגש הבלתי פוסק בין חיים למוות.
כאן, בטקסים עתיקים בני אלפי שנים, נשרפות גופות המתים על מדרגות האבן, ואפרן נשטף במי הנהר.
בהינדואיזם, המוות אינו סוף אלא מעבר.
ברגע פטירתו של אדם, גופתו נעטפת בבד לבן ומובאת על כתפי קרוביו אל גדת הנהר.
הבן הבכור, או קרוב משפחה אחר, מצית את המדורה בפי הנפטר — רגע טעון שבו הגוף החומרי חוזר אל האש, והנשמה משתחררת ממעגל הסמסרה, מעגל הלידה והמוות החוזר.
לאחר השריפה, האפר הנותר נשטף במים הקדושים, מתוך אמונה שזרימתם תוביל את הנשמה אל המוקשה — השחרור מן המעגל הנצחי והשיבה אל האחדות המוחלטת.
כך מתגשמת האמירה העתיקה: "מעפר באת ואל העפר תשוב".
אלא שכאן, האפר אינו שב רק אל האדמה.
הוא מתפזר במים הקדושים, מתמזג בזרם, כאילו חייו של האדם שבים אל מרחב נצחי שאין לו סוף.
ובצדו האחר של הנהר — החיים ממשיכים.
ילדים משחקים.
אמהות מניקות.
בגדים רטובים נפרשים לייבוש בשמש.
המציאות היומיומית נשזרת בטקסי המוות, והדיאלוג בין קיום לאובדן נמשך ללא הרף.
במקום הזה מתגלה אולי מהותה העמוקה של האמונה ההינדואיסטית:
החיים והמוות אינם נפרדים.
הם נשימה אחת מתמשכת.
מחזור אינסופי של הופעה והיעלמות.
ובסופו של דבר הכול מתמזג —
הצחוק, הקינה, האפר והכביסה —
לזרם אחד.
זרם הנהר.
זרם החיים.