המכולת
כשהייתי בת 10 נהגתי ללכת למכולת השכונתית.
עם הרשימה בכתב ידה של אמא בידי, צועדת בדילוגים ברחוב, ריח הלחמניות והבורקסים הזדחל לאפי, מפעיל את מיצי הקיבה ומרחיב את הלב.
צלצול פעמון שמח היה מבשר את כניסתי. המדפים הדחוסים, העמוסים בכל טוב, חיכו לי בסבלנות ובסדר מופתי, מתלחשים לקראתי וקוראים לי לבוא.
אהבתי ללכת למכולת.
יצאתי תמיד עם תחושה יציבה של שפע וביטחון, ועם בטן שבעה לאחר ששרה בצעה עבורי חתיכה מהחלה שרק יצאה מהתנור והגישה לי אותה, בכל פעם עם ממרח אחר לטעום.
ארבעים שנה אחר כך, מסע לקובה הוביל אותי למכולת שכונתית.
לקח לי רגע לעכל את המראות ולהבין שהמכולת הזאת היא מיקרוקוסמוס של קובה כולה.
המדפים היו ריקים.
שקטים.
כמעט מאיימים.
אנשים עמדו בתור עם תלושי מזון בידיהם.
אורז, בצל ובטטה היו המוצרים היחידים שהוצעו למכירה.
הריק אכל את כל המוצרים שיכולתי עדיין לראות בדמיוני, מסודרים בקפידה על מדפי המתכת הירוקים.
אישה לבושה באדום התמקחה עם החנווני ששקל עבורה אורז, בעוד מאחוריהם נפרשה שממת המדפים החשופים.
יצאתי חזרה אל הרחוב.
מעליי השתרעו שמיים כחולים, מעוטרים בשמש צהובה, בוהקת ושמחה.
אבל הילדה ההיא, עם הלחמנייה החמה ביד, כבר לא הייתה שם.
במקומה עמדתי אני.
לא אוחזת ברשימת קניות, אלא בגוש בגרון.
גוש שהתפרק לבסוף באוטובוס לדמעות.
דמעות שסחפו איתן גם את שאר משתתפות המסע.
כי לפעמים עוני אינו מתגלה דרך הרעב עצמו.
לפעמים הוא מתגלה דווקא במקום שבו השפע היה אמור להיות.
בשקט שבין המדפים.
בדברים שאינם שם.
וברגע שבו מבינים שמה שנראה פעם מובן מאליו, היה למעשה זכות גדולה.