הכנר מבודפשט
בקצה המדרגות, המובילות אל מצודת הדייגים, הוא ישב וניגן.
לא לעוברים ושבים בלבד, אלא גם לעצמו ולמבנה המרהיב שנשקף ממקום מושבו, במעלה גרם האבן העתיק.
הקשת נעה ברכות, כאילו מדברת עם האור.
צלילים קטנים נישאו באוויר הקר, נשזרו בשקט שבין עמודי האבן, נטמעו בקירות שספגו כבר מאות שנים של הד.
האור הרך שהסתנן מבחוץ הדגיש את הניגוד בין הירוק החי של העצים שבחוץ לבין האפלה הקודרת של אבני הטירה האדומות.
שם, בדיוק במקום שבו הצל פוגש את האור, הוא מצא את ביתו.
כל יצירה שניגן נשמעה כמו סיפור על געגוע אולי לעיר אחרת, אולי לאישה, אולי ליום שבו עוד היה אור מלא גם בפנים.
אבל הוא לא הפסיק לנגן.
כי גם כשלא נותרו מאזינים, הצליל האחרון תמיד מוצא את דרכו למעלה, אל מעבר לגרם המדרגות.
כשפסק הצליל האחרון, הוא נותר לשבריר רגע עם הקשת באוויר, כמו מי שמקשיב למשהו שאחרים כבר אינם שומעים.
הד ההרים השיב לו לחישה רכה, כמעט אנושית, ואז שקע גם הוא בשתיקה.
הוא קם באיטיות, קיפל את כינורו, והחל לרדת במדרגות האבן הקרות.
כל צעד הדהד בין הקשתות, נבלע באפלה הרכה, נוגע באור שנשבר מבחוץ.
בחוץ נשמעו קולות העיר: עגלות, מנגינות רחוקות, ריח קפה טרי.
אבל הוא עוד היה בין העולמות: לא כאן, לא שם.
בין הטירה לעיר, בין העבר להווה, בין צליל לאוויר.
בראש גרם המדרגות נותר רגע להביט אחורה.
האור שפעם הקיף אותו מבפנים נדמה עתה כחולף, כמעט סודי.
"אולי," הוא חשב, "כל נגינה היא ניסיון לזכור משהו שלא ניתן עוד לחזור אליו."
ואז ירד אל הרחוב, אל העולם שממשיך לנוע,
ונשא עימו בכינור את השקט של המצודה
כמו הבטחה קטנה לאור שישוב, יום אחד, לגעת באבן.