רגע חולף

ובאיזה אופן מוזר, באותו היום הוא הרגיש קצת כמו דג שהים שכח להחזיר.

“יש רגע שבו המים נגמרים, והאוויר מתחיל להיות כבד מדי,” חשב לעצמו, כשהתכופף להרים את השלל של אביו מגיחת הבוקר.

שם, בתוך קופסה לבנה, הם מצאו את עצמם — חבורה של יצורים שהאמינו בגלים, אבל מעולם לא הכירו את היבשה.הם לא נאבקו. רק ניסו לנשום, עוד קצת, את מה שנשאר מהים.האור החליק על הקשקשים שלהם כמו על זכוכית ישנה. רמזים אחרונים של חיים נצנצו מתחת לשכבת המלח, כאילו כל אחד מהם עדיין מחכה לגל האחרון שיבוא וייקח אותו הביתה. אבל הים כבר היה רחוק מדי. שקט מדי

.בדרך חזרה הוא חשב עליהם — על המסע שעברו, על הנופים שראו, על הפשטות שבה חיים יכולים להפוך למשקל, לזיכרון.איך לפעמים דברים נלקחים ממקומם בלי כוונה להכאיב, רק כי כך זה קורה בעולם.“ואני?” שאל את עצמו.“אולי גם אני אגיע לרגע הזה — שבו המים שלי ייגמרו, ואצטרך ללמוד לנשום אוויר שאיני מכיר.

האם אצליח לחיות מחוץ לשוק הדגים? להגשים את החלום לנשום אוויר שאין בו מליחות של ים? האם אזכור את הריחות, את הטעמים, את הקולות?”

הדגים שכבו שם צמודים, כמו מבקשים חום זה מזה.היה בהם משהו כמעט אנושי — אותה נאמנות שקטה, אותו פחד מן הבדידות.בכל אחד מהם הסתתר סיפור קטן, לא על סערות או מסעות, אלא על הרגע המדויק שבו הם כבר לא הצליחו לחזור הביתה.

“ואני?” הוא לחש לעצמו.“אלמד ללכת, לנשום, ולחזור — מבלי להכאיב לאבא?”